בשם מזבח הנחושת נקרא גלגולו הראשון של מזבח העולה, אחד הכלים המרכזיים של הפולחן היהודי במשכן שהקים משה במדבר. המזבח שימש בעיקר ככלי עליו הוזה דם הקרבנות, הוקטרו חלק מהמנחות מן הצומח והנסכים (יין או מים) והועלו באש חלקי הקרבנות שזה היה יעודם. כמו כן היו למזבח שימושים נוספים בטקסים מסוימים.
כחלק מהצווי על הקמת המשכן מצווה התורה על עשיית מזבח מלוחות עצי שיטים ומצופה נחושת כשתוכו חלול (שמות כ"ז א'-ח'), ומכאן שמו. בעת חניית מחנה בני ישראל במדבר היו ממלאים את המזבח באדמה, על שם הכתוב "מזבח אדמה תעשה לי" (שמות כ' כ"א). ציפוי המזבח כלל גם רשת מנחושת שיועדה להגיע עד "חצי המזבח" (ולפי שיטת רבי יוסי היה רוחבה אמה) כך שניתן יהיה לעשות הבחנה בין חציו העליון והתחתון, הנדרשת במהלך הקרבת רוב הקרבנות (למעט אלו שדמם אינו נזרק ע"ג מזבח זה). בנוסף מצווה התורה על הכנת כלים שונים מנחושת לצורך העבודה במזבח וניקיונו, וכן מקלות עץ מצופים נחושת ("בדים") לנשיאתו. תוספת לנחושת על המזבח התקבלה לאחר מעשה קרח ועדתו. שם, על פי ציווי מיוחד, נלקחו מחתות הנחושת ששימשו להקטרת הקטורת במהלך הכרעת המחלוקת, ורוקעו כציפוי נוסף למזבח לזכר אותה מחלוקת. (במדבר י"ז א'-ה').
אורך המזבח ורחבו היה חמש אמות וגובהו שלוש (לפי פשט הפסוק וכן שיטת רבי יהודה. לפי שיטת רבי יוסי הגובה הנ"ל מדבר משפת הסובב ומעלה, והגובה הכולל הוא עשר אמות, כפול מהאורך, כמו הפרופורציות של מזבח הזהב). בארבע הפינות העליונות שלו נשארו, לאחר חקיקת שאר השטח (מכיוון שהציווי הוא "ממנו תהיין קרנותיו", שלא תחוברנה בנפרד), קוביות שנקראו "קרנות" ועליהן ניתן הדם מאותם הקרבנות שדמם מיועד להזרק בחציו העליון של המזבח, ומתיאור עבודת הקרבנות (ויקרא ד' ז') מסתבר שבתחתיתו בלט "יסוד" בגובה אמה כמו במזבח העולה שעליו נשפכו שיירי הדם, אחר שנזרק חלקו על גבי גוף המזבח - כל קרבן כהלכותיו. לפי חלק מהדעות, ה"כרכוב" שמוזכר בסוף פרשת תרומה הוא מעין רשת (כנראה בציור) שקלטה את הגחלים הלוחשות שנפלו מעל גג המזבח. התורה מצווה כי האש שירדה מן השמים בחנוכת המשכן (ויקרא ט' כ"ד) תשאר תמיד דלוקה על המזבח (ויקרא ו' ו').
המידע הובא מתוך ויקיפדיה. |
